פסק-דין בתיק תא"מ 48875-10-10

תובענות הדדיות הנסבות על נזקי רכוש שנגרמו לתובע ולנתבעת 1 בתאונת-דרכים מיום 29.8.2010.

א.   ההליך והצדדים לו

1.   ביום 29.8.2010 בשעה 21:30 לערך ארעה תאונת-דרכים בה היו מעורבים רכב התובע מסוג מאזדה מ.ר. 4462063 (להלן רכב התובע) ורכבה של נתבעת 1 (להלן הנתבעת) מסוג יונדאי מ.ר. 5133314 (להלן רכב הנתבעת). במועד הרלוונטי לתאונה ביטחה נתבעת 2 את רכב הנתבעת בגין נזק מן הסוג שעליו נסבה התובענה העיקרית.

2.   התאונה ארעה בצומת מרומזר ברחוב לוי אשכול בקרית אונו (להלן הצומת). רכב הנתבעת הגיע לצומת מדרום וביקש לחצותו בנסיעה ישרה צפונה. אותה עת הגיע למקום רכב התובע מכיוון צפון ופנה בצומת שמאלה. המפגש בין כלי הרכב ארע בתוך שטח הצומת.

3.   במועד התאונה נהג התובע ברכבו כשהוא נמצא בו לבדו. ברכב הנתבעת נהגה הנתבעת. יחד עימה נסעו ברכב שתי גיסותיה, גב' נורית אמסלם (להלן נורית) וגב' ליטל אפק (להלן ליטל). ממקום התאונה פונו הנהגים והנוסעות ברכב הנתבעת לקבלת טיפול רפואי.

4.   כל אחד מהנהגים המעורבים בתאונה טען שנכנס לצומת בעת שהרמזור בכיוון נסיעתו היה ירוק; בה בעת יחס לנהג האחר כניסה לצומת כשהרמזור בכיוון נסיעתו של האחר היה אדום. הן התובע והן הנתבעת מסרו בעקבות התאונה הודעה במשטרה תחת אזהרה. משטרת ישראל סגרה את התיק עקב חוסר הוכחות מבלי שהוגש נגד מי מהנהגים כתב-אישום.

ב.    דיון והכרעה

דין התובענות ההדדיות להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך. ההפניות הן לפרוטוקול הדיון.

1.   כל אחד מהצדדים נושא בנטל להוכיח את תביעתו על כל פרטיה ויסודותיה כשמעמדו ביחס לתביעתו הוא של "המוציא מחברו". בסופו של יום לא עלה בידי מי מבעלי-הדין להביא ראיות בכמות ובאיכות הנדרשת כדי לבסס קביעה פוזיטיבית לפיה הצד האחר, ולא הוא, גרם לתאונה. בתוך כך לא הצליחו התובע או הנתבעת להראות ולשכנע שהצד האחר נכנס לצומת בהתעלם מרמזור אדום שניצב בכיוון נסיעתו. יתרה מכך, בראיותיו של כל אחד מהצדדים נמצאו קשיים שאינם מאפשרים לאמץ את גרסתו, אף לא לקבוע כי הוא זה שנסע כדין ונכנס לצומת באור ירוק בעוד שהנהג האחר חצה את הצומת באדום.

2.   לשם הוכחת התובענה העיקרית נשמעה עדות התובע שהייתה עדות יחידה כמשמעה בסע' 54(2) לפקודת הראיות. לעדותו היחידה של התובע לא הובא סיוע. אין בנמצא טעמים אשר מצדיקים את קבלת התובענה על-יסוד עדות התובע כשהיא לעצמה.

בה בשעה קיימים טעמים שפוגמים בעדות התובע וגורעים מכוחה. מהודעת התובע במשטרה עלה שהבחין ברכב הנתבעת רק כשזה פגע בו: " כאשר הייתי באמצע הצומת הרגשתי מכה בדופן ימין במרכז הרכב מרכב שהגיע מצד ימין [...]". עדות שונה מסר התובע לעת בירור המשפט ולפיה הבחין ברכב הנתבעת מיד עם כניסתו לצומת [עמ' 3]. הדברים אינם מתיישבים זה עם זה.

זאת ועוד, תחילה הטעים התובע שכאשר ראה את רכב הנתבעת מגיע כבר היה באמצע הצומת ולא היה ביכולתו למנוע את התאונה. לאחר מכן אמר שראה את רכב הנתבעת מגיע אך חשב שיעצור בשל רמזור אדום בכיוונו [שם]. אף כאן לא דבק התובע בגרסה אחת ברורה, עקבית ואחידה. מדובר בסוגיה היורדת לשורשן של נסיבות התרחשות התאונה. סימני השאלה שעולים מעדות התובע בעניינים הללו פועלים לחובתו.

3.   ראיות הנתבעת אפופות גם הן סימני שאלה לא מעטים ומעוררות קושי. בעניינים מהותיים מסרו הנתבעת ונורית, מי שישבה ברכב לצידה בעת שארעה התאונה, גרסאות שונות.

ראשית, הנתבעת הדגישה שהתובע נסע במהירות גבוהה מאוד, אותה העריכה במעל 90 קמ"ש: " [...] פתאום התובע הגיע לצומת במהירות שלא הבנתי מאיפה נפל לי, חשבתי שהוא נפל לי מהשמים עם האוטו" [עמ' 5 ו-10]. במשטרה מסרה דברים דומים: " הוא בא במהירות כאילו רכבו עף לצומת". נורית, שלדבריה היא מעורבת בתנועה גם כשהיא אינה נוהגת ברכב אלא נמצאת בו כנוסעת, עמדה על כך שהתובע הגיע למקום במהירות אך לא במהירות מופרזת [עמ' 11]. עדותה אינה תואמת את עדות הנתבעת.  

שנית, הנתבעת ונורית עמדו על כך שלפניהן ואחריהן נסעו כלי רכב שחצו את הצומת; בעוד שהנתבעת גרסה שהמרחק בינה לבין אותם כלי רכב אחרים לא היה גדול ועמד על כ-10 מ' הטעימה נורית שדובר במרחק גדול יחסית [השוו עמ' 6 ו-12 לפרוטוקול].

לבסוף, לשיטתה של הנתבעת חלף ועבר בצומת לפניה רכב שנסע בנתיב שמימין לה. נורית שללה קיומו של רכב כזה מצד ימין ועמדה על כך שהרכב שחלף בצומת לפני רכב הנתבעת נסע לפניו. לאחר מכן, כשעומתה עם כך שדבריה סותרים את עדות הנתבעת, שינתה עדותה. תחילה אמרה שהיו כלי רכב גם מימין לרכב הנתבעת וגם לפניו; אחר כך חזרה בה, ציינה שרכב מלפנים היה בוודאות ואילו את הימצאותו של רכב מימין לא זכרה [השוו עמ' 7 ו-14].

4.   בהודעותיהן במשטרה מסרו נורית וליטל שלאחר הפגיעה בין כלי הרכב הסתחרר רכבה של הנתבעת ופגע בעמוד. אין לכך זכר בעדות הנתבעת לפני. מהודעתה במשטרה עולה שדווקא רכב התובע הוא שהסתחרר ופגע בעמוד בעוד שרכבה שלה רק סב על צירו ופנה באופן חלקי לכיוון ממנו בא קודם לכן [ראו גם עמ' 6 ו-9 לפרוטוקול].

עדותה של הנתבעת לא עוררה אמון מבחינות נוספות. במשטרה נשאלה באופן מפורש אם יש לה עדים וענתה בשלילה. בעדות לפני מסרה גרסה שונה שהלכה והתפתחה ככל שהתקדמה עדותה, לפיה נמצאה במקום עדת ראייה בשם מירב שלא הסכימה למסור עדות ואף ביקשה מהנתבעת "לא לדבר על זה" [עמ' 6, 8]. מדובר בגרסה תמוהה בלשון המעטה. הנתבעת אישרה הודעתה במשטרה בחתימת ידה; את טענתה שמסרה על קיומה של אותה עדה עלומה במשטרה אך דבריה לא נרשמו אני דוחה כלא ראויה לאמון [עמ' 9-7]. 

רכבה של הנתבעת נעצר אחרי התאונה כשצדו האחורי פונה לרכב התובע והוא ניצב בזווית של כ-120 מעלות ימינה בהשוואה לכיוון נסיעתו לפני התאונה. שטח הצומת וכיוון נסיעתה המקורי של הנתבעת נמצאו אפוא מאחוריה. במצב דברים זה יומרתה של הנתבעת לנקוב במקום בו עצרו כלי רכב של צדדים שלישיים בצומת אומרת דרשני [עמ' 8]. הדברים יפים מקל וחומר בהתחשב בכך שאת מיקום פגיעתה ברכב התובע לא ידעה הנתבעת לתאר [עמ' 7 ו-9]. ידיעת פרט "מרוחק" ואי-ידיעת פרט "קרוב" לא הוסברה על-ידי הנתבעת באופן משכנע.